אמרתם את המשפט.
חייכתם.
ואז קרה משהו קטן בגוף.

• הבטן התכווצה.
• הכתפיים ירדו.

ובתוך הראש עבר משפט אחר לגמרי:

מכירים?

זה יכול לקרות כשמבקשים מאיתנו טובה.
כשמציעים לנו עבודה.
כשמזמינים אותנו למקום שאין לנו באמת חשק להגיע אליו.
כשאנחנו עומדים לקנות משהו.
כשמישהו חדש נכנס לחיים שלנו.

ולפעמים אפילו מול שאלה פשוטה כמו:

מה אני רוצה היום?

אנחנו חיים בעולם שיש בו אינסוף מידע, אבל דווקא בתוך כל הרעש הזה נעשה לפעמים קשה יותר לשמוע תשובה אחת פשוטה:

אנחנו יודעים יותר ממה שאנחנו חושבים

תחשבו על הפעם האחרונה שבה אמרתם:

"ידעתי."

• ידעתי שהעסקה הזאת לא מתאימה לי.
• ידעתי שהייתי צריכה להתקשר.
• ידעתי שלא באמת רציתי ללכת.
• ידעתי שמשהו שם לא מסתדר.

מעניין שהמשפט הזה מגיע בדרך כלל אחרי.

• אחרי שכבר החלטנו.
• אחרי שכבר הסכמנו.
• אחרי שכבר קנינו.
• אחרי שכבר ויתרנו.

ואז פתאום אנחנו נזכרים:

הייתה שם תחושה.
היה שם קול.
היה שם רגע קטן שבו משהו בתוכנו כבר ידע.

השאלה היא:

ניסוי קטן

אני רוצה שתעשו משהו לפני שאתם ממשיכים לקרוא.

חשבו על דבר אחד שאתם מתלבטים לגביו עכשיו.
לא משהו גורלי.
משהו אמיתי מהחיים.

• האם ללכת למקום מסוים.
• האם לקבל הצעה.
• האם להמשיך בפרויקט.
• האם לקנות משהו.
• האם לקבוע פגישה.

יש לכם?

עכשיו אמרו לעצמכם:

אל תנתחו.
רק שימו לב למה שקרה בגוף.

ועכשיו אמרו:

שוב, אל תחפשו תשובה.

מה קרה?

• באיזו מהאפשרויות הייתה הקלה?
• באיזו היה כיווץ?
• האם עלתה התנגדות?
• האם רציתם מיד להתווכח עם אחת האפשרויות?

מעניין, נכון?

לפעמים אנחנו לא צריכים עוד עצה. אנחנו צריכים דרך לעצור

ופה מבחינתי מתחילה העבודה המעניינת עם מטוטלת.

• לא בניבוי העתיד.
• לא בשאלה אם מחר יתקשר מישהו.
• ולא בכך שחפץ קטן על שרשרת אמור לדעת טוב יותר מאיתנו איך לחיות.

אני משתמשת בה מסיבה אחרת.

אנחנו מחזיקים אותה.
מנסחים שאלה.
מחכים.

ופתאום, בתוך חיים שבהם אנחנו מגיבים כמעט אוטומטית להודעות, לבקשות, להצעות ולאנשים – נוצרות כמה שניות של שקט.

ולפעמים זה כל מה שהיה חסר.

"אבל אני לא יודעת מה אני רוצה"

זה משפט שאני שומעת הרבה.

ואני לא תמיד מאמינה לו.

לפעמים אנחנו באמת לא יודעים.
אבל לפעמים אנחנו דווקא יודעים מצוין.
אנחנו פשוט לא אוהבים את התשובה.

• כי אם אגיד לא – אולי ייעלבו.
• אם אבקש יותר כסף – אולי יסרבו.
• אם אוותר – אולי אפספס.
• אם אעזוב – מה יהיה?
• אם אבחר בעצמי – מה יחשבו עליי?

וכך נולדת שאלה שנשמעת כמו:

"אני לא יודעת מה נכון לי."

אבל מתחתיה מסתתרת לפעמים שאלה אחרת:

וזו כבר שאלה אחרת לגמרי.

המטוטלת שעל השולחן

דמיינו שהציעו לכם שיתוף פעולה.
על הנייר הכול נראה מצוין.
אבל משהו לא יושב.

• אפשר להכין רשימת יתרונות וחסרונות.
• אפשר להתייעץ עם חמישה אנשים.
• אפשר להמשיך לחשוב עוד שבוע.
• ואפשר גם לשבת מול מטוטלת.

אבל במקום לשאול:

"האם לעשות את שיתוף הפעולה?"

נסו משהו אחר.

• "האם יש משהו בהצעה הזאת שמטריד אותי?"
• אם כן: "האם זה קשור לאדם שמולי?"
• לא? "האם זה קשור לתנאים?"
• כן? ועכשיו מתחילים לפרק.

כסף?
זמן?
אחריות?
גבולות?
ציפיות?

ופתאום… מצאנו את הדבר שהפריע לנו.

וזה הבדל עצום.

עוד רגע קטן מהחיים

אתם עומדים מול ארון הבגדים.
יש שם חולצה שכבר שנתיים לא לבשתם.
"אולי עוד אלבש."

המטוטלת ביד.

אבל במקום: "לזרוק?"

שאלו:

ופתאום אתם צוחקים.
כי אתם כבר יודעים.

לפעמים שאלה טובה עושה יותר מכל תשובה.

ויש גם רגעים שבהם אסור למהר לקבל תשובה

נניח שקיבלתם הודעה שמכעיסה אתכם.
התגובה כבר כתובה.
האצבע על "שליחה".

דווקא כאן אפשר לעצור.

לא לשאול: "האם לשלוח?"

אלא:

• "האם אני רוצה שהאדם הזה יקרא את המילים האלה גם מחר בבוקר?"
• "האם אני מגיבה עכשיו מהמקום שממנו אני רוצה לנהל את הקשר הזה?"

לפעמים המטוטלת אפילו מיותרת.
וזה בסדר.

כי אם הכלי לימד אותנו לשאול אחרת – הוא כבר עשה עבודה.

ופה נמצא בעיניי הסוד

אנשים חושבים שהדבר המרתק במטוטלת הוא שהיא זזה.

אנחנו שואלים שאלה.
ובתוך השנייה שבה אנחנו מחכים לתנועה…

• לפעמים אנחנו מגלים שאנחנו רוצים שהיא תלך ימינה.
• אנחנו מקווים שהיא תגיד כן.
• אנחנו מפחדים שהיא תגיד לא.

והנה נחשפה אמת.
עוד לפני שקיבלנו תשובה.

נסו את זה בפעם הבאה שאתם מתלבטים

קחו מטוטלת.
שאלו שאלה.

אבל רגע לפני שאתם מסתכלים על התנועה שלה, שאלו את עצמכם:

אל תייפו.
אל תשפטו.
פשוט תענו.

יכול להיות שהמשפט שיעלה יהיה:

"אני ממש רוצה שהיא תגיד כן."

או:

"אני מפחדת שהיא תגיד לא."

או אפילו:

"אני יודעת שהתשובה היא לא, אבל אני לא רוצה לקבל את זה."

והנה משהו מדהים:

עוד לא קראנו את המטוטלת וכבר קיבלנו מידע חשוב.

אולי זו בכלל לא שאלה של כן ולא

אישה יכולה לשאול: "האם להישאר בזוגיות?"
אבל אולי השאלה האמיתית שלה היא: "למה אני מפחדת לעזוב?"

אדם יכול לשאול: "האם לפתוח עסק?"
אבל אולי השאלה היא: "האם אני מאמין בעצמי מספיק כדי לנסות?"

מישהי יכולה לשאול: "האם לקבל את ההצעה?"
אבל מתחת לזה מסתתר: "האם אני שוב אומרת כן כדי שלא לאכזב מישהו?"

ומה המדע אומר?

יש כאן פרט שהופך את הסיפור אפילו למעניין יותר.

תנועת המטוטלת יכולה להיווצר באמצעות תנועות שריר זעירות שאיננו מודעים לכך שאנחנו מבצעים. התופעה מוכרת בשם האפקט האידאומוטורי. לכן הציפיות, הרצונות והמחשבות שלנו עשויים להשפיע על התנועה.

• יש מי שרואה בכך הסבר שמייתר כל פרשנות רוחנית.
• יש מי שרואה במטוטלת דרך לתת ביטוי פיזי למידע אינטואיטיבי או לא מודע.

אני דווקא חושבת שהמתח בין שתי האפשרויות הוא מרתק.

כי כך או כך, אנחנו חוזרים לאותו מקום:

אולי השאלה החשובה ביותר אינה "מה היא אמרה?" אלא:

• מה הרגשתי כששאלתי?
• איזו תשובה רציתי?
• ממה פחדתי?
• מה ניסיתי לא לדעת?
• מה כבר ידעתי?
• ומה אני עושה עכשיו עם מה שגיליתי?

גם מדריכים עדכניים ורציניים בתחום מדגישים שעבודה אחראית עם מטוטלת אינה אמורה להפוך אותה לקביים לקבלת כל החלטה, אלא לכלי לחקירה עצמית, תוך מודעות להטיה רגשית ולמגבלות הכלי.

אני רוצה להשאיר אתכם עם רגע אחד

בפעם הבאה שמישהו יבקש מכם משהו ואתם עומדים להגיד מיד: "בטח."
חכו שלוש שניות.

בפעם הבאה שאתם עומדים לקנות משהו כי "מגיע לי"…
שלוש שניות.

בפעם הבאה שאתם כותבים הודעה מתוך כעס…
שלוש שניות.

בפעם הבאה שאתם אומרים: "אני לא יודעת מה נכון לי"…
שלוש שניות.

ואז שאלו:

יכול להיות שלא תצטרכו אפילו מטוטלת כדי לענות.

ויכול להיות שדווקא אז תרצו לגלות כמה רחוק אפשר להגיע כשמתחילים ללמוד את השפה שלה.

שאלת המפתח של שרית-ה

לפעמים אנחנו לא צריכים שמישהו ייתן לנו עוד תשובה.

אנחנו צריכים ללמוד איך לשמוע את זו שכבר נמצאת שם.

שאלות נפוצות

האם המטוטלת מקבלת בשבילי את ההחלטה?

לא. בעבודה אחראית המטוטלת אינה מחליפה שיקול דעת. היא כלי שעוזר לעצור, לפרק התלבטות לשאלות קטנות ומדויקות יותר ולשים לב למה שכבר עולה בתוכנו.

למה כדאי לשאול "מה מטריד אותי בהצעה?" ולא "האם לקבל אותה?"

שאלה רחבה מקבלת תשובה רחבה. כששואלים שאלה ממוקדת אפשר לפרק את ההתלבטות לרכיבים – כסף, זמן, אחריות, גבולות וציפיות – ולגלות מה בדיוק לא יושב.

מה זה האפקט האידאומוטורי?

זו תופעה שבה מחשבה, ציפייה או רצון גורמים לתנועות שריר זעירות ולא מודעות. בהקשר של מטוטלת המשמעות היא שהציפיות שלנו עשויות להשפיע על התנועה, ולכן חשוב להיות מודעים להטיה רגשית.

מה עושים כשאני מקווה לתשובה מסוימת?

זו בדיוק נקודת המידע החשובה. לפני שמסתכלים על התנועה כדאי לשאול את עצמנו לאיזה כיוון אנחנו מקווים שהיא תזוז – התשובה לשאלה הזו כבר מגלה לנו משהו.

אפשר לעבוד ככה גם בלי מטוטלת?

כן. עצירה של שלוש שניות ושאלה כמו "אם לא הייתי צריך להסביר את הבחירה שלי לאף אחד – מה הייתי בוחר?" יכולה להספיק. אם הכלי לימד אותנו לשאול אחרת, הוא כבר עשה את העבודה.

על שרית-ה אשרוב

מתקשרת ומאמנת לריפוי עצמי בשיטת "שאלת מפתח". מלווה אנשים וארגונים דרך תקשור, מטוטלת, טארוט וכתיבה אינטואיטיבית – לחיבור פנימי וצמיחה משמעותית.

לקביעת פגישת ייעוץ / אימון ›