בילדותי, לא ידעתי להגיד את המילה לא, כדי שחלילה לא יאהבו אותי או יכעסו עליי. תמיד הייתי אדם נוח שמרצה את כולם. כילדה היה לי מאד חשוב להיות אהובה ומקובלת.
התבגרתי וראיתי שהחיים יכולים להיות מאוד מאתגרים, ושלנסות לרצות את כולם עלול להביא למצבים לא טובים. לקח לי שנים להבין שכל עוד ואני ממשיכה לרצות אנשים, אני נמצאת במעין כלא. כלא של מה חושבים עליי ומה יגידו עליי. רק כשהפכתי לאם, התחלתי להגיד ”לא!“ אני יודעת שייתכן וילדיי כועסים עליי באותו רגע, אבל מיד לאחר מכן הם ישכחו שאמרתי ”לא!“ הם עדיין אוהבים אותי ומחבקים אותי. חשוב להיות נאמנים לעצמנו, אחרת נישאר בכלא ונמשיך לרצות את האחרים... היו נאמנים לעצמכם...
עשו תרגיל קטן עם עצמכם: חפשו בכל יום משהו קטן להגיד עליו לא! ו שחררו את עצמכם מהכלא....
כשאני כועסת על הילדים שלי בימים שאני במתח , מוטרדת וכדומה זה יוצא ממש לא יפה, אולי מהצד הייתי אומרת שאני אפילו צועקת (בעבר אפילו צרחתי) .
לאחר מכן רגשות האשם יושבים בפינת החדר ומתחילים לחלחל פנימה אך מיד אני שואלת את עצמי..
שרית האם גם כשאת רגועה היית אומרת את מה שאמרת ?
אם התשובה היא כן . אז רגשות האשם ישר נעלמים , אולי הדרך בה נאמרו הדברים לא הייתה נעימה אך זה היה נאמר בכל זאת .
אם התשובה היא לא, אז ישר אני יודעת שאני צריכה לתקן ולשנות את הגישה שלי לעניין ,
ברגע שאני לוקחת אחריות אני יודעת שרגשות האשם נעלמים גם .
ברגע שהתחלתי לשאול את השאלות אני רואה איך ההקשבה של הילדים גם נקייה , מלאה בהבנה ...וכך הילדים משתפים פעולה .
איך שאלה קטנה כמו :
שרית האם גם כשאת רגועה היית אומרת את מה שאמרת? משנה את כל הסיפור!
